קשר עם המתבגר

בגיל ההתבגרות, מערכת היחסים בין ההורה למתבגר עוברת שינוי.

 

המעבר ההדרגתי מגיל הילדות לבגרות, משפיעה על היחסים , אשר בהדרגה מתקרבים ליחסים שוויוניים יותר. שינוי הסטטוס וחיפוש הזהות של המתבגר, משפיע על ה יחס של המתבגר להוריו, וגם על ה ציפיות מההורים. וכן, השינויים הקוגניטיביים מגבירים את החשיבה הביקורתית של המתבגרים הן כלפי עצמן והן כלפי ההורים. כמו כן, השינויים ההורמונליים שמביאים לתנודות רגשיות עלולים להתבטא גם בעימותים עם ההורים

 

ובכל זאת, מתוך המחקר והעבודה הרבה שלנו עם מתבגרים אנחנו יודעים שמתבגרים זקוקים לקשר עם המבוגר כמו שילד צריך, ולעיתים אף יותר. % 75 מבין המתבגרים ציינו שהיו רוצים לפנות להורים שלהם לקבלת עזרה בעת התמודדות עם בעיות שונות, ו- %79 מהמתבגרים בחטיבות ביניים בחרו בהורים כדמויות המשמעותיות ביותר עבורם. החשיבות נמשכת גם מעבר לשנות ההתבגרות- יותר ממחצית הבוגרים בין הגילאי 22-18 מתייחסים להורים כאל האנשים החשובים ביותר בעולם עבורם

 

כלומר, הצורך בקשר של המתבגר עם הוריו לא משתנה, אלא רק צורת הקשר בהדרגה עוברת שינוי. על אף הרצון בקשר נראה לפעמים אמביוולנטי, ולמתבגר לעיתים קשה להודות בצורך שלו בקשר

 

מדובר בשנים משמעותיות ביצירת האישיות הבוגרת של האדם ובשל כך כדאי מאוד להתאמץ ביצירת קשר טוב עם המתבגר כדי שנוכל להשפיע ולהיות חלק בשנים אלו. אנחנו יודעים שיחסים טובים בין הורים לבני הנוער מתבטאים בתפקוד ובהסתגלות טובים יותר

מבוגר משמעותי בגיל ההתבגרות

כיצד אוכל להיות מבוגר משמעותי עבורו?

נקודות חשובות סביב הקשר עם המתבגר:

בהדרגה העמדה כלפי הילד שהפך למתבגר צריכה להשתנות. הילד זקוק ליחס אחר, לדברים אחרים, ולהרגיש שרואים אותו ומתייחסים אליו בצורה אחרת. בהתאם לכך כל ההתנהלות מולו, צורת השיחה, ומתן הגבולות משתנה. כדאי לחפש מקומות בהם אפשר לתת יחס בוגר, עצמאות, השפעה בקבלת החלטות, לקיחת חלק בתכנון ובארגון. זהו תהליך הדרגתי שמתחיל עוד בילדות, ותופס תאוצה בגיל ההתבגרות.

שינוי הדרגתי של העמדה ההורית 

להיות הורה נוכח. על אף שזה לא נראה כך, מבחינה פסיכולוגית המתבגר מחפש וצריך את הנוכחות של ההורה. הוא זקוק להורה כמו פעם, ואף יותר. גם בתקופות שמורגש ריחוק כדאי לאמץ עמדה של- אנחנו כאן. "אנחנו כאן, אנחנו ממשיכים להיות ההורים שלך, גם אם קשה לנו וקשה לך". 

אפשר להיות אמפתי ולהבין את הילד ואת צרכיו בלי להתבטל ולבטל את הצרכים של ההורה. נוכחות משמעותית- הכוונה גם הבלטת הצורך האישי של ההורה.

 

יצירת קשר משמעותי, מיטיב וקרוב- פינוי זמן ומקום במיוחד- מתבגרים מציגים לרוב נראות של מסוגלות עצמית, אך בעת ובעונה קיימת אצלם ציפייה כמוסה שהמבוגרים סביבם יבינו ויידעו יותר ממה שהם חולקים, גם בלי שהם יגידו. כדי שזה יתאפשר, מומלץ לשים דגש על יצירת קשר מיוחד עם המתבגר. קשר שמאפשר שיחה פתוחה וגלויה, ומאפשר נתינת מענה לשאלות שיש בגיל הזה. כדאי ליצור זמן אישי עם המתבגר. בדגש על פעילויות בוגרות, קשר חיובי ובונה ויצירת "טקסים" שמעודדים מפגש. קשר שהוא לא סמכותני בבסיסו אלא מתקרב לקשר עם הדדיות. שזה מתאים, מומלץ לשתף את המתבגר במה שקורה לכם.

נוכחות משמעותית

גיל ההתבגרות מביא עימו תנודתיות רגשית שיכולה גם להיות לא נעימה בסביבה המשפחתית ובקשר. יחד עם זאת זהו תהליך התפתחותי תקין ומקובל, שניתן להסביר אותו גם מבחינה מוחית, עקב פעילות מואצת בחלקים המוחיים הרגשיים. המתבגרים עצמם פעמים רבות נבהלים ממה שקורה להם, מכל השינויים, וצריכים מבוגר רגוע שיודע שהתקופה הזו תחלוף.

לא להיבהל...

חיפוש הזהות של המתבגר מביא אותם פעמים רבות לידי מצבים בהם הם צריכים לבדוק את דעותיהם המתהוות, ולעיתים כמיהתם וחיפוש הזהות של מתבגרים צריכה להישמע ולהתממש בדרך של עימות. במקרים אלו, הילדים תלויים במבוגרים שלא יברחו מהמאבק. טוב שהעימות והחיפוש יהיה עם ההורים, כי כאשר זה לא מתאפשר, החיפוש עובר החוצה, ולא תמיד הסביבה מחוץ לבית היא סביבה חיובית ובריאה לתהליך זה. כדאי לחפש ולמצוא דרך להתעמת בלי לבטל את עמדת המתבגר. כמובן שיש מקום לא להסכים, ויש מקום גם לגבולות במצבים בהם יש צורך להם. יחד עם הכרה באוטונומיה היחסית של המתבגר המתאימה לגילו.

לאפשר עימות

המתבגר עדיין זקוק לגבולות, ובדרך כלל גם מחפש אותם. יחד עם זאת- החוקים והמגבלות, ההתעניינות והשאלות, נתפסים לעיתים כהוכחה לכך שההורים אינם מבינים ומכבדים ועדיין רואים בהם ילדים קטנים, שאינם מסוגלים לקבל החלטות עצמאיות ולהתמודד עם החיים בכוחות עצמם. כדאי להציב גבולות מתוך העמדה הדיאלוגית. דיאלוג- הינו ראיה של גם וגם. כאשר אנחנו נותנים מקום לשתי חוויות שנראות לכאורה כסותרות. התחושה של חוויות סותרות הינה חוויה מובנית בגיל ההתבגרות. עמדה דיאלוגית מול המתבגר- אומרת שאני מבין שאתה כבר עצמאי ובוגר, ויחד עם זאת אני עדיין לא מסכים/ זאת דעתי/ אני לא חושב שזה נכון/ אני לא מרשה וכו'. מקום הזה של הכרה בצורך, ברצון ובדעה של המתבגר, ולעיתים יחד אם זאת, לא ניתן לאפשר אותה. כמובן להיות גם אמפתיים לתסכול ולכעס- "אני מבין.. ועדין אני לא מרשה. אני מבין שזה מתסכל"

 

ובכל זאת- כדאי לבדוק מאיזה מקום בא הגבול שההורה שם- למה הוא מגיב ככה - האם זה מתוך פחד מתהליך ההתבגרות של הילד? האם כדי לשמור על הכבוד ההורי? האם זה הגנת יתר על הילד?

גבולות מתוך עמדה אידיאולוגית

מומלץ לעיתים לתאם איתם פגישה - "מחר אחרי הצהריים אני רוצה שנדבר". כך המתבגר מתכונן לשיחה , ומרגיש שמכבדים אותו. לנסות שהשיחה תהיה כמה שיותר בגובה העיניים- לא להורות ולהרצות, ומצד שני לשמור על עמדה של הורה. אחרי שהבנו את המתבגר, יש מקום לדו-שיח על הדברים שהבנו. ההורה יכול להציג דעה אחרת, אבל מתוך כבוד לראיה של המתבגר את המציאות.

 

הקשבה אקטיבית- הבסיס להקשבה אקטיבית הוא רצון להבין את האדם שממול באופן המלא ביותר. הרצון הזה צריך להיות מבוסס על עניין באדם, אכפתיות, פתיחות וחוסר שיפוטיות. אני מעוניין לדעת איך הוא רואה את העולם, ועלי להיות מסוגל לקבל את תפיסת העולם שלו והרגשות שלו כאפשרות, גם כשהם שונים משלי. הטכניקה האפקטיבית ביותר בהקשר זה היא שיקוף, דהיינו חזרה על הדברים שנשמעו, במטרה לוודא שנשמעו במדויק. זה לא קל! כדי לשקף, צריך להקשיב עד הסוף. לא לקטוע באמצע בשום שאלה. להתרכז בשפת הגוף או בכל איתות לא מילולי, ורק בסוף הדיבור, לבדוק אם מה שנאמר הובן.

שיחות עם המתבגר - שיחה עם מבוגר בהתהוות

יש רצון להיות שם בצורה מקסימלית, אך בגיל ההתבגרות הפער בין הרצון ליכולת הולך וגדל. לא ניתן לספק את כל צרכי המתבגר, לא צריך, וגם לא כדאי. כמו בינקות שהתינוק לומד להכיר כזה שאימא לא תמיד זמינה, כך גם בגיל ההתבגרות, המתבגר מבין שלהורה יש דעות אחרות ומחשבות אחרות- והוא אדם נפרד, וזכותו לחשוב אחרת. הרווח- יחסים אמיתיים וכנים - מכירים בקיומו הנפרד והשונה של כל אח.

קבלת הנפרדות